שכל, רגש ואמונה

מאמר זה מתמקד במכנה המשותף הגבוה ביותר של החברה האנושית – אמונה. אין כאן ניסיון להגן כאן על דת מסוימת או דת בכלל אלא על עצם האמונה. אמונה מקיימת לא רק דת אלא ערכים.י

האמונה מותקפת היום גם מכיוון המדע וגם מכיוון הדגש על הרגש. דוגמא: אפשר להאמין שיש ערך לחיי אדם. לא מספיק להרגיש את זה לפעמים ובוודאי שאי אפשר להוכיח את זה מדעית. הרעיון שאמונה היא אשליה יכול להתחיל עם השראה מדעית אבל נשאר בגלל סיפוק רגשי הקשור לתחושת עליונות אינטלקטואלית.י

dalmatiמאוורר לא יסיר את הנקודות על הכלב הדלמטי ושום אידאולוגיה לא תמחק את העובדה שערכים הם חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית. המלחמה בערכים מוחקת רק את השמות שלהם. כאשר נמחקים שמות של דברים הקיימים בנפש האדם מקבלים רק פגיעה ביכולת השיח והרפלקציה. דוגמא קונקרטית לתפיסה שקיימת היום שהיא תולדה של חוסר המודעות שאני מתייחס אליה: האבסורד של חווית העליונות מוסרית המושתתת על התפיסה שמוסר הוא אשליה.י

הספר “קיצור תולדות האנושות” מהווה סימפטום לתוצאות של תרבות זו. אפשר לזהות בו את ההסתמכות על המדע באמירות כמו “מנקודת מבט ביולוגית אין דבר כזה חירות“.י

בין הקטבים של השכל והרגש

דמיינו את השיחה הבאה: אישה: “האם אתה מאושר איתי?”. גבר: “למעשה אני יכול רק להגיד שאני נהנה איתך“.  אישה: “אתה לא יכול להגיד שאתה מאושר איתי?“. גבר: “מנקודת מבט ביולוגית אין דבר כזה אושר ולכן אני לא יכול להגיד את זה“. אישה: “מה הרלוונטיות של הביולוגיה כאן?!”.ייי

mind-and-heart

הטענה של האישה היא לא רק “ביטוי של תסכול”. זו גם טענה פילוסופית לגיטימית. הבעיה היא שלא תמיד ברור איך אמורים להתייחס ל”נקודת המבט המדעית” גם כשאינטואיטיבית ברור שהיא לא רלוונטית. נקודת המבט המדעית חשה הרי עשויה לחוש עליונות על האינטואיציה. מבחינה זו “נקודת המבט המדעית” היא סוג של איום קיומי. אם נאמץ את נקודת המבט המדעית כ”אולטימטיבית” אז הכל הוא פיזי. אם הכל הוא אטומים, חלבונים ונוירוטרנסמיטרים, אז איפה אנחנו? בהינתן הנחות היסוד האלה נראה שהתשובה היחידה שאפשר לתת היא משהו כמו: “אנחנו אשליה של עצמנו”.י

ניהיליזם הוא עתיק מהמדע אבל המדע הביא אותו לרמה חדשה. האיום הזה עלול להדגיש את מה שנראה כמו ההיפך של המדע היבש. מה יכול להיראות כמו “ההיפך מהמדע”? גישה רומנטית המדגישה את הרגש. רצוי רגש כמה שיותר ראשוני. כמה שיותר פרימיטיבי. מה שהיה לפני עידן המדע, המכונות וגם לפני מבנים חברתיים גדולים ומורכבים כמו מדינות וכלכלה. לפני כל דבר שאפשר לראות כ”מלאכותי”.י

אלא שבהסתכלות זו, כל ההישגים האדירים של האנושות ובכלל זה המדע, האומנות, צורות התארגנות חברתית ואפילו המוסר עצמו נכנסים לקטגוריה של “מלאכותיים”. כך בניסיון לברוח “מהמכונה הדורסנית של ההיגיון הקר” זורקים את כל מה שהוא “הישג אנושי” או “יצירה אנושית” לקטגוריה של “מלאכותי”. כך, לא מדובר במרוץ אל מהות האנושיות הטבעית – מדובר בבריחה מכל מה שהוא אנושי. במקום ניסיון בריחה מוצלח מהניהיליזם המדעי מתקבל מצב של חיבוק הניהיליזם משני כיוונים במקום מאחד.י

האדרה מוגזמת של “נקודת המבט המדעית”  היא ירייה בלב. האדרה של “נקודת מבט רגשית ראשונית ופרימיטיבית” היא ירייה בראש. קיימת תרבות חזקה היום שאימצה את שתי הגישות. לירות לעצמי בראש (בשם הרגש שבלב) ובמקביל לירות לעצמי בלב (בשם השכל שבראש). זהו ביטול של מה ש”מרגיש נכון” בשם מה ש”מתקבל על הדעת” וביטול “מה שמתקבל על הדעת” בשם “מה שמרגיש נכון”. מיותר לציין שניהיליזם מסוג זה גם לא מוליך ליתרון אינטלקטואלי שנראה שזו אמורה להיות נחמתו היחידה.י

הנרקיסיזם

כיוון שלאינטלקט אין יכולת להשליט סדר ללא שמות כמו ערכים ואמונה נעלמת בהדרגה היכולת לנסות לשאוף לקוהרנטיות בערכים ובמפגש המורכב שלהם עם המציאות. נרקיסיזם זה כל מה שנשאר. רעיונות בלתי קוהרנטיות מתרבות ללא בקרה. כך מתוך השאיפה לריקנות, מתקבל רק רעש ודקונסטרוקציה של האדם לאוסף תחושות רגעיות.י

הגישה הניהיליסטית מנרקיסוליכה בקלות לנרקיסיזם. אם כופרים בעצם האמונה עצמה, כופרים בכל דבר שאנו עשויים להיות מחויבים אליו. הנרקיסיזם מושתת המדע נותן תחושת עליונות על כל שאר הדורות בזכות הידע המדעי שברשותנו. כלומר במקום שהתפיסה “שמדע הופך את היקום לאוסף אטומים אקראי” תוליך לתחושת שפל, הוא מוליך לתחושת עליונות כי “אנחנו, בניגוד לאחרים, יודעים את זה“. הנרקיסיזם מושתת הרגש משמעותי הרבה יותר. הוא מוליך לתפיסה ש”מה שצריך להנחות אותי הוא אך ורק מה שאני מרגיש באותו רגע“. מכאן הדרך קצרה לתחושת עליונות מוסרית מוחלטת שהרי אם “מה אני מרגיש ברגע נתון הוא הגדרת הטוב – אז כל פעולה שלי וכל מחשבה שלי היא מוסרית“. ממילא כל מי שמביע תפיסה המפרה את החוויה הרגשית שלי של “מה טוב” הוא פוגעני – הוא עושה גלים במים שמקשים עלי לראות את היופי של הרעיונות שלי שאסור להפריע להם.י

הנבדלות של עולם האמונה

הצעה לדרך להתבונן במציאות: “ידע יודעים, רגש מרגישים ובערכים מאמינים“. בתפיסה זו, בלי הכרה במושג האמונה אלא רק בידע ורגש – אין ערכים. אי אפשר “לדעת” שיש דבר כזה זכויות אדם וגם לא מספיק לפעמים “להרגיש” שיש דבר כזה זכויות אדם. אפשר רק “להאמין” שיש דבר כזה זכויות אדם או זכויות נשים או זכות זכויות בעלי חיים וכו’.י

belief

אבל הצורך האנושי להתחייב לערכים אינו פוסח על אף אדם. אין זה משנה אם האדם מאמין במאה אלים, שלושה או אחד לכל היותר. האדם זקוק לאוויר, מים, אוכל. נציג מכל מצב צבירה. מעבר להם האדם גם זקוק למשמעות ומשמעות קשורה תמיד לזהות עצמית הכוללת התחייבות לערכים. יש בהחלט אנשים שיגידו היום ש”ערכים הם אשליה אנושית” – אך אין אדם שירצה להיות יותר ספציפי. למשל להרים שלט הטוען למשל שאין דבר כזה “זכויות נשים” או פוסטר הטוען “זכויות בעלי חיים” או להגיד שאין שום בעיה ערכית עם עינויים כי “איך יכולה להיות בעיה ערכית עם עינויים אם אין דבר כזה ערכים?”.י

איך זה שלאנשים רבים אין בעיה להגיד שערכים הם אשליה אך לעולם לא יפרטו? כי האמירה חסרת מודעות עצמית במובן עמוק מאוד. מדובר בתרבות הפורחת כיום בו מעודדים את האדם ליהנות להגיד אמירות גנריות שגורמים לו לתחושת עליונות אינטלקטואלית ומוסרית מבלי לחשוב אפילו על המשמעות או ההשלכות שלהם.י

התוצר התרבותי הוא אדם שמרגיש עליונות מוסרית על העמדה שלו שאין דבר כזה “עליונות מוסרית”. התוצר התרבותי הוא אדם שחושב שהמשמעות של חשיבה ביקורתית היא “מאוד לא להסכים עם דברים שלא מסכימים איתם”. נוצר מצב בו ניתן לצבוע רעיונות אידיוטיים בניחוח “לא אינטואיטיבי” ואת ה”לא אינטואיטיבי” בניחוח “אינטלקטואלי”. בדרך זו רעיונות אידיוטיים מקבלים ניחוח אינטלקטואלי. תרבות שנותנת עומק לרדידות, אם ניתן לאמר כך.יבהקשר הזה אמר אורוול:י

wrong

והיום יותר ויותר אנשים בטוחים שהם אינטלקטואלים…י

הרבה מהבלבול נובע מחוסר באבחנה מספקת בתרבות של היום בין רגשות וערכים. אם קורה דבר שנראה לנו פסול מבחינה מוסרית אנחנו “מרגישים את זה” אז נראה לנו שהרגש שלנו הוא זה שאומר לנו אם דבר פסול מוסרית. סרטים מסוימים מדגימים בצורה ברורה עד כמה הפער בין התגובות הרגשיות שלנו והערכים שלנו. טרנטינו, למשל, גורם לנו לדאוג יותר לריפוד המלוכלך בדם מאשר לאדם שבדיוק נורה ונהרג בסוג של “רשלנות פושעת” על ידי פושעים שאנו מזדהים איתם רגשית לחלוטין במהלך הסרט ורוצים בהצלחתם במבצע המבריק “ניקוי עדויות ההרג”.יהנקודה היא לא שסרטים אלימים משנים לפתע את מערכת הערכים שלנו. הם לא. הנקודה היא שהדבר מדגיש את הנבדלות בין רגשות וערכים. אנחנו מצליחים להזדהות רגשית עם דמות שהפעולות שלה אינם תואמים למערכת הערכים שלנו. רגשות וערכים הם דברים שונים.י

pulp fiction

הבדל בסיסי נוסף בין ערכים ורגשות הוא שהערכים שיש לכל אדם בין אם הם נאצלים יותר או נאצלים פחות, ברורים יותר או פחות, הם חלק מהותי מזהותו העצמית. הם לא מתחלפים כל יום באופן שרירותי. הם עשויים להשתנות לאט, אם בכלל. רגשות, לעומת זאת מתחלפים בתדירות גבוהה. בסרט טוב הרגשות שלנו מתחלפים מאות פעמים. לגבי ערכים לא נגיד: “אתמול האמנתי בזכויות נשים וגם שלשום וגם לפני שנה. אני צריך קצת גיוון בערכים שלי!”. זה לא עובד כך. תדירות השינוי היא דרך בסיסית אחת לצייר קו גבול ברור בין רגש וערכים.י

וההבדל החשוב ביותר: בערכים ניתן לדבר על “שאיפה לקוהרנטיות”. אפשר להגיד לאדם “אם אתה מאמין שגנבה זה אסור אז למה עשית כך וכך…”. כשהדגש הוא על רגשות המהות של השאלה שונה: אם שואלים אדם “למה אתה היום מרגיש שגנבה זה רע והיום אתה מרגיש שזה טוב?” כאן זו כבר לא כבר לא התעניינות במהות הגנבה אלא בתחושות שהאדם מרגיש לגבי הגנבה. עצם הגנבה לא מעניינת עוד.י

ראשית אמונה – ענווה

על אף שערכים היא חלק מהזהות האנושית וההגדרה העצמית שלנו כבני אדם, במציאות של היום קיים אתגר קונספטואלי לתת מקום נכון לאמונה. המדע, שתופס מקום נכבד בתודעה האנושית אינו תומך בתפיסה של “ערכים”. אין ניסוי שיכול להוכיח, למשל, שיש דבר כזה “זכויות אדם” או “זכויות בעלי חיים” או “זכויות נשים”.י

values define2

אנו, בני האדם, בנויים להתמודד עם סתירות תפיסתיות. זה אינו “באג” בתכנון. בלי זה לא היינו שורדים כי אין לנו יכולת לתפוס את כל רבדי המציאות כשלמות אחת. לכן המטרה איננה “להיות קוהרנטיים לגמרי”, המטרה היא לשאוף לכך. כמו כן, ההכרה המודעות למקומות שבהן אנחנו לא מצליחים להגיע לתפיסה קוהרנטיות מוליכה לענווה כי זו אחת הדרכים בהם אנו יכולים לראות את גבולות התפיסה של עצמנו. י

התפתחה דרך סטנדרטית להתחמקות מניסוח ערכים. זהו המשפט: “לכל אחד יש את מערכת הערכים שלו”. קיימת תשובה מאוד פשוטה למשפט זה שלא מניחה קיום של אל ואפילו לא מוסר אבסולוטי: “באמת? לכל אחד אחד מערכת ערכים משלו? גם לך? אז מה שלך?”.י

אנשים המדברים בשם ערכים בדרך כלל מדגישים את הקביעות שלהם. המציאות היא שברור שערכים מתפתחים ומשתנים. מה שראוי להדגיש הוא שזה שערכים ואמונות משתנים אינו הופך אותם ל”שרירותיים”. אני מאמין שאם מצליחים נקודה זו, אפשר להבין את המקום המיוחד של האמונה.י

אפשר להתחיל לתפוס את מהות האמונה רק ממקום של הכרה בחוסר היכולת שלנו להכיר את עצמנו בצורה מושלמת.י

קיימת אנלוגיה מועילה לגוף הפיזי. אנחנו מפעילים בהצלחה את הגוף הפיזי שלנו למרות שהמודעות שלנו לגבי אופן פעולתו היא מינימאלית. אנחנו מתחילים לדבר הרבה לפני שיש לנו מושג שיש דבר כזה “מיתרי קול”. אבל תמיד פתוח לנו האפשרות להכיר את הגוף שלנו יותר טוב. מי שמחליט להיות זמר עשוי לפתח מודעות גדולה מאוד למיתרי הקול שלו ולנשימה. אצן עשוי דווקא לפתח מודעות גדולה מאוד לשרירים ולנשימה. מנתח יפתח מודעות גבוהה מאוד לפונקציונאליות ומבנה של איברים פנימיים ורוקח יעשה זאת בהקשר של הקשר שבין הגוף וכימיה. הנקודה היא שקודם כל יש לנו גוף ואז אנחנו מתחילים להבין מה הוא לאט לאט אבל אף פעם לא “עד הסוף”.י

תינוקות, למשל, מצליחים להפעיל את שרירי הרגליים הרבה גם בלי להבין דבר על המבנה של השרירים (או על מערכת העצבים, הדם והנשימה למשל).י

שריר

את הגוף הפיזי אפשר לראות כתוצר של אבולוציה ביולוגית ואת הערכים שלנו הם תוצר של אבולוציה תרבותית. גם בערכים שלנו, קודם יש לנו אותם ואז אנחנו יכולים לנסות להבין מה הם. פיתוח של גוף ערכים הוא פרויקט רב דורי. כל דור יכול לשכלל במשהו את הערכים של הדור הקודם ולקוות שהוא לא טועה בהזנחת דבר מה בעל ערך (ברפואה, למשל, חשבו שאין צורך בשקדים, אך אז התברר שכן). יש ערכים שההורים רוצים במודע להעביר הלאה במודע, אבל הרבה ערכים ותפיסות עוברות בלא מודע. הסיבה שאנו חשים שזה טוב שהורים יבלו זמן עם ילדיהם היא האינטואיציה שמשהו חשוב עובר שם. מדובר במשהו שלא עובר בצורה טובה דרך הטלוויזיה או מסכים אחרים. המשהו הזה זו תפיסת מציאות וערכים שעוברת ומתפתחת מדור לדור מבלי שאיש יודע להגדיר אותה בדיוק. אם היה אפשר להגדיר את התפיסה הזו בדיוק במילים היה אפשר להחליף את ההורים באפליקציית בדולר של “הדרכה לחיים ערכיים” – אבל אי אפשר. זה אומר שאנו מכילים כמות אדירה של “ידע לא מפורש”.י

אז גם הגוף הביולוגי שלנו וגם גוף הערכים שלנו הם חלק מפרויקט רב דורי שאנחנו חלק ממנו ולא קיימת סיבה להניח שהמודעות שלנו תתפוס אותם בצורה מלאה.י

התפיסה הזו דורשת מאיתנו להכיר בכך שלמרות שיש משמעות להכרעות הערכיות האישיות שלנו אנחנו גם חלק מפרויקט רב דורי שאין לנו אפשרות לתפוס בצורה מלאה. המודעות שלנו לא יכולה להקיף ולהכיל את הערכים שלנו. זו רמה של ענווה שהיא זרה לשאיפה המדעית. השאיפה המדעית היא כן הכלה מנטלית של המהויות האלמנטריות של המציאות הפיזית.י

אם המודעות שלנו כן הייתה יכולה להכיל את הערכים שלנו, לא היה שום היגיון שנרגיש “מחויבים” לערכים או עקרונות. יש משפט שאומר: “להבין פרושו לסלוח”. בהקשר של ערכים “להבין פרושו לשלוט” ואז אין שום משמעות לחוויה הקיומית של “להיות מחויבים לערכים”.י

בגללside_effect ההכרה במגבלות ההבנה שלנו את הגוף הפיזי, כשאנו מפתחים תרופה הנוגעת לגוף, אנחנו נזהרים מאוד מתופעות לוואי בפיתוח תרופות. אנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים. זו צריכה להיות הגישה ביחס לערכים שלנו שבעולם האמונה. דרושה גישה של שאיפה מתמדת לשיפור ההבנה, אבל עם הרבה זהירות וענווה. לא חסרים היום שינויים חברתיים שאף אחד לא תכנן והם תופעות לוואי של מטרות אחרות.י

הנקוillusory-superiorityדה המשמעותית היא שהמפתח להבנה של תחום האמונה דורש הכרה בחוסר ההבנה המושלמת של עצמנו.  זו גישה שקשה לאנושות לשמר אחרי הבוסט העצום לאגו שנגע מהכיבושים האדירים בתחומי המדע והטכנולוגיה. אלה העניקו תחושת עליונות על כל הדורות הקודמים שהאמינו ב”דתות ואמונות תפלות”.י

השאלה היא “איך מתעוררים מהטריפ הזה?”. צריך לראות בצורה ברורה שאין כל גיבוי לתחושה שיש לנו שליטה ומודעות מלאה לגבי “כל מה שחשוב”. הדברים הכי חשובים הם אלה שאנחנו לא יכולים להיות מודעים אליהם כי הם גדולים מאיתנו. הסגידה המחודשת לטבע נובעת אולי מהרצון העמוק של האדם להכיר בערך של משהו שהוא גדול ממנו ואל לאדם לחשוב לרגע שיש לו עליו שליטה… ושהאדם גם מחויב אליו. אני מאמין שהדבר שראוי שנהיה מחויבים אליו דווקא ושלא נרגיש שאנחנו מבינים עד הסוף הוא משהו שאמור להתבטא בנו עצמנו. אפילו מנקודת מבט של מורכבות, האם לא ברור שהמורכבות הגדולה שאנו מכירים קשורה לאדם ולחברה האנושית? י

מי מאיתנו לא למד על ימי הביניים וחשב לעצמו לרגע: “איזה מטומטמים, איך אם יכלו להאמין לשטויות האלה!”. לי נראה שבעתיד יתבוננו על טקסטים המבטאים את התרבות הפופולארית של היום וישאלו בדיוק את אותה השאלה. אולי הם ישאלו משהו בסגנון :”איך הם הרגישו עליונות מוסרית שהתבבסה על התפיסה שאין דבר כזה מוסר? הם באמת היו כאלה חסרי מודעות עצמית?“.י י

שורה תחתונה

יש היום תרבות בה כל הדגש הוא על “להגיד דברים שנשמעים טוב“. אין דגש על שאיפה לקוהרנטיות בעיקר כי זה מקשה מאוד על ההנאה שיש מ”להגיד דברים שנשמעים טוב” שאינם בהכרח מתיישבים זה עם זה. מדובר בטיפוח נרקיסיזם המבוסס על ניהיליזם שהוא חסר כל שאיפה לקוהרנטיות או ענווה. הדבר היחידי הנותן תקווה הוא שהרבה “דברים שנשמעים טוב” עדיין נטועים בערכים שהם באמת טובים. הבעיה היא שאחד הדברים ש”נשמעים טוב” זה סוג של דחף מתמיד למהפכות ושינוי. “זכויות אדם” זה כבר “משעמם” וצריך לקפוץ על האופנה החדשה של “טבעונות”. כש “טבעונות” יהיה משעמם ויהיה צריך ערך חדש שימלא את הריקנות ויעניק “תחושת שליחות”. אבל רכבת ההרים הזו הזה אינה מעשירה את עולם הערכים האנושי, היא מרוקנת אותו. הוא הופכת את הערכים עצמם למזון מהיר, לפלסטיק, לאופנה מתחלפת. מלבד הדחף לתיקון חשובים גם הזהירות והשימור. שימור גם פחות מעניין ומלהיב משינוי וגם דורש כבוד אמיתי להישגים של הדורות הקודמים. הדבר דורש ענווה. אבל רק כבוד כזה מאפשר, בסופו של דבר, כבוד עצמי וחווית קיום עמוקה ועשירה.י

שורה משיר של לאונרד כוהן קולע לטענה:י

Yes you who must leave everything that you cannot control
It begins with your family, but soon it comes around to your soul

אפשר להחליף את המילה משפחה ב”אמונה”.י

the end

————————————————————————————————————————-

קיצור תולדות האנושות כסימפטום תרבותי

התרבות המערבית עם הפיתוחים שלה במדע, תרבות, שיטת ממשל וערכים הביאה את האנושות לשגשוג שאין להם מקבילה בהיסטוריה של האדם הן מבחינה חומרית והן מבחינת חופש אינדיווידואלי. אחת מהתוצאות של הישגים אלה היא התפיסה שעוד צעד אחד ויהיה ניתן למנף את ההישגים הקיימים להשגת אוטופיה. אוטופיה של עולם של אחווה אנושית אוניברסלית ללא הגבלות חומריות או תפיסתיות על הפרט, ללא כבלי אמונות מיושנות, גבולות או עוני.י

הדגש מוגזם על ההשוואה בין האוטופיה והמציאות יצר את התפיסה הבעייתית הבאה: במקום לראות את התרבות המערבית כמה שקידם את האנושות ממצב שבו העוני הוא הנורמה למצב שבו העושר הוא הנורמה או כתרבות שפיתחה את התפיסה של ערכו הייחודי של כל פרט, התרבות המערבית נתפסת כמכשול בפני האוטופיה. על פי התפיסה האוטופית הזו אין צורך ללמוד את העבר או אפילו להתבונן לעומק על ההווה – דרוש רק להתאהב בעתיד המדומיין. י

ביקורת מוסרית טובה, דוגמת זו של הכומר מרטין לותר קינג, מדגישה פער בין ערכים המוצהרים במסמך המייסד של ארה”ב וחוסר יישומם בפועל. זו ביקורת המחדדת את חוש הביקורת המוסרית. לתפיסה האוטופית יש אפקט הפוך. הדמוניזציה של המערב יצרה עמעמום ביכולת ההבחנה המוסרית והיא הוליכה עד לתפיסה שאינה מצליחה לבצע אבחנה מוסרית בין ארה”ב ואיראן.י

הפרס הפך להיות עצם התחושה הנעימה שבביקורתיות. את הריקנות המוסרית והאינטלקטואלית שנוצרה אפשר לראות בתפיסה של “רלטוויזם מוסרי”. תפיסה שחשה עליונות מוסרית מעצם זה שהיא כופרת בקיום של עליונות מוסרית. הרלטוויזם המוסרי, במסווה האצילי של “חוסר שיפוטיות” מהווה כלי רטורי להגנה מפני שיח מפורש על ערכים. במקום תפיסה מוסרית התפתח מנגנון משוב פבלוביאני המעניק תחושת חמימות נעימה בכל פעם שנאמרת אמירה אנטי מערבית. העיקרון עובד כך: “אני מערבי ואיזו מופלאה יכולת הביקורת העצמית שלי”. אבל זו כלל לא ביקורת עצמית בכלל אלא להיפך. במקום מוסר המהווה במהותו נאמנות לערכים אבסולוטיים חיצוניים המחייבים את האדם הפרטי עצמו נוצר שינוי רדיקלי. “מוסרי” הפך להיות “להגיד את הדברים הנכונים על מחדלי החברה“. “ביקורת חברתית” החליפה את ה”ביקורת העצמית” – ואת זה מכנים “ביקורת עצמית”. י

הערך העצמי של האדם הופך להיות תלוי בסם הזה של תחזוק של “סיסמאות שנשמעות טוב כיוון שהן אנטי מערביות” ותפיסתם כשלמות הוליסטית. התפיסה האוטופית ההוליסטית והנקייה הזו מתאפשרת רק על ידי דיכוי הולך וגובר של ההתבוננות במציאות ורפלקציה פנימית. נוצרים בורות שחורים של שאלות ללא מענה, תהומות, שהמוח האוטופי מתרגל פשוט לזרום סביבם.י

בלוג זה מתמקד בספר “קיצור תולדות האנושות” של יובל נוח הררי כסימפטום לתרבות האנטי מערבית המתוארת כאן. למרות שמדובר ספר ססגוני ועשיר ברעיונות המותחים את גבולות הדמיון ומציע נקודת מבט מעוררות השראה ולמרות שהספר מעניק תחושה של שותפות במסע של עליונות מוסרית ואינטלקטואלית על פני כל תפיסה אחרת. הטענה כאן היא שמתחת לכל הדרמה, הרעיונות הססגוניים והמידע ההיסטורי המעניין קיימת “רדידות עמוקה” אם ניתן לתארה כך.י

חולשה זו נחשפת אם עושים את הפעולה הבאה: מפרידים בין האווירה והתכנים. ניקח צינור ונוריד את כל הצבע מהספר ונראה איזה תוכן נותר. אני מאמין שמה שנשאר הוא שלד אבסורדי. עצם הדבר שניתן בעולם של היום להציג תוכן כל כך אבסורדי עם אווירה ועטיפה כל כך זורמת, ססגונית ו”מעוררת תיאבון אינטלקטואלי” צריך, לדעתי, להיות נורת אזהרה. להלן שלושה דוגמאות בנושאים קונקרטיים שהספר נוגע בהם:י

האידאליזציה של החיים לפני מוסד מדינה: לא צריך להתבונן במידע מחוץ לספר כדי לראות את האבסורד באידיאליזציה לחיים לפני קיום מוסד המדינה. הספר מתאר את המציאות הערכית בקרב שבט האצ’ה. שם לילדים אין זכות לחיים. מתואר ילד שנקבר בחיים “כי הוא נראה מוזר וצחקו עליו”. מיד אחרי הקטע הזה נכתב שלא צריך לקבל רושם לא נכון מכל זה ושהמבוגרים בשבט “חייכו כמעט ללא הפסקה”. זוהי דוגמא לשלד התוכני האבסורדי שמתחת לאופי ההגשה הזורם, הססגוני והאינפורמטיבי. הנה עוד שתי דוגמאות:ייי

קפה טרויאני

המשותף לנזיר הבודהיסטי והצייד לקט

הזכות לחיים והזכות לחירותהספר תוקף תפיסות ערכיות מנוסחות כמו “זכויות אדם” כ”תפיסות מדומיינת”. הספר מחליף את משמעות המושג “מדומיין” מהקשר להקשר ומשתמש בגמישות זו כדי לתקוף ערכים כמו הזכות לחיים וחירות כאשר הדבר משרת את מטרת העל המהותית יותר של התפיסה האנטי מערבית ולוקח אותם כמובנים מאליהם – כאשר הדבר משרת את אותה מטרת על.י

הצהרת העצמאות של ארה”ב מדגישה את הזכות לחיים וחירות – ערכים שהררי לכאורה מזדהה איתם, אבל הררי לא מוכן לסבול קישור של משהו חיובי כמו הצהרה על הזכות לחירות וחיים לארה”ב. הנרטיב האנטי מערבי גובר על הנאמנות האישית והעקבית לערכים הבסיסיים ביותר של זכות לחיים וחירות. יש לכתוש אותם עד דק עד כדי ביטול עצם המשמעות של המילים כמו את עצם המילה “זכות”. בהמשך הספר הררי כמובן מתייחס למילה “זכויות” כקיימת בהחלט ואף מובנת מאליה כאילו דבר לא קרה. האופי האד-הוק של הכתיבה עוצר נשימה. זו תלוית הקשר ואווירה. הכל כדי להעביר את החוויה הנכונה בכל משפט ומשפט. ומתברר שזה עובד.י

למרות שהספר ספוג באידיאולוגיה, זו אינה כתובה במפורש בשום מקום. הררי לעולם לא כותב משפט שמתחיל ב”אני מאמין ב…” או “הערכים שלי הם…”.  התפיסות הערכיות שלו מובאים כנרטיבים המוגנים מביקורת מעצם העובדה שהם אינם מנוסחים. כך מותקף האופי הישיר של הבעת ערכים ומוחלף בסגנון ניסוח בלתי מפורש המבטל במבנה שלו את היכולת למודעות עצמות ורפלקציה. אם אין מודעית עצמית, גם שיח הופך להיות מן הנמנע – ואנחנו יודעים שזה אינו בריא לתחזוק של תרבות בריאה.י

שמיעה סלקטיבית י

מרטין לותר קינג והררי

זכויות הפרט והאייתולה

ניהיליזם ססגונימהות הניהיליזם היא התנגדות לתפיסה ה”אמונה”. זו טבועה עמוק בספר. בעוד שניהיליזם אמור לתת תחושה של “ריקנות” הספר מצליח להעביר את הניהיליזם בלבוש ססגוני – לבוש שאחראי להרבה מההצלחה והפופולאריות של הספר. י

הנגטיב של תיבת פנדורה

יד מתבדחת

המהפכה האנטי לשונית

לסיכום: התרבות המערבית הצליחה כל כך ביצרת שגשוג, שפע וחופש אינדיבידואלי עד כי אלה נתפסים כמובנים מאליהם והצמיחו תפיסה אוטופית שבמקום לראות את התרבות המערבית כבסיס שיש להמשיך ולשפר בהדרגה היא רואה אותה כמכשול העומד בדרכה. התפתחה תפיסה שנוטה להתעלם מהעבר וההווה ולחוש עליונות מוסרית וחמימות נעימה מעצם היכולת לדמיין חזיונות אוטופיים. הספר “קיצור תולדות האנושות” ועצם הפופולריות שלו מדגימים את הפתולוגיה התרבותית המתוארת כאן.י

בהמשך הבלוג ישנן דוגמאות נוספות מהספר הפופולארי.י

בפי

אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר

הררי מביא גישה שמהותה היא ש”הביוכימיה קובעת הכל”. היא זו שיוצרת מצב כללי קבועה שבו אין משמעות לא לשום תפנית חיובית בחיי האדם וגם לא לקטסטרופה. לא משנה אם זכינו ברכב בהגרלה או הלך הראש מנוע. “הביוכימיה”, בטווח הארוך, שומרת על איזון.י

אבל הביוכימיה איננה אל, היא משרת. יש היגיון באיזון. איזו תועלת יש בשקיעה בדיכאון מצד אחד או מנוחה עד מאה ועשרים על זרי הדפנה של אופוריה? או בניסוח מדעי יותר “יש היגיון אבולוציוני באיזון”. מנגונים ביולגיים נוצרו הרי על ידי האבולוציה כך שהמהות אינה המנגנון עצמו אלא ההיגיון שמאחוריו. אם יש היגיון אבולוציוני במשהו, סיכוי סביר שיקום מנגנון ביולוגי כלשהו שיממש אותו.י

ברגע שאנחנו מקבלים את הגישה האבולוציונית אנו מקבלים את הרעיון שמהות הגוף שלנו איננה חומרית. הצורך הוא זה שיוצר את המנגנון. כיוון שיש יתרון בשמיעה – נוצרו האוזניים. האוזניים עם עור התוף, השבלול, שלושת העצמות של הפטיש, הסדן והארכוף וכל יתר החלקים העדינים האחרים הם בסך הכל מימוש פיזי של הייתרון האבולוציוני שנגזר מהופעתם.י

הדבר נכון לגבי כל חוש, איבר ומנגנון מגופנו.יזה לא שהאוזן הופיעה והחליטה שעלינו לשמוע. זה שיש ייתרון בשמיעה ולכן נוצרו האזניים. באותו היגיון, זה לא שהביוכימיה החליטה שעלינו להיות מאוזנים. זה שיש ייתרון באיזון, ולכן נוצרה הביוכימיה המכווננת לכך. ירידה ל”רמה הפיזית הקונקרטית” לא בהכרח הופכת את הדבר לברור יותר.י

אז יש לנו “נטיה ביולוגית” לסוג של “איזון”. בני האדם יודעים להתמודד עם “נטיות ביולוגיות” כבר אלפי שנים בעזרת של רפלקציה, מוסר, תרבות ומסורת. למשל בפתגם: “איזהו גיבור? הכובש את יצרו” (לא מוסיפים הרבה אם אומרים “איזהו גיבור? הכובש את הביוכימיה שלו”). גם אם האבולוציה יצרה את היכולת לחשיבה מופשטת היא כמובן לא תכננה את התוצרים של חשיבה זו ואחד מתוצרים אלה היא היכולת להתייחס בצורה מודעת לנטיות ביולוגיות ולעבד אותם. י

למשל, אפשר לראות את המצווה בדתות שונות לברך על מזון כדרך להתמודד עם הנטיה “לאיזון” במובן של לקחת דברים כמובנים מאליהם. כך אנו מאפשרים לעצמנו לחוות את החיים בהוויה של “הכרת תודה” שזו דרך מרוממת יותר מאיזון סתמי.י

 

להכניס את האושר למרכאות

הורים מדווחים שילדים הם מקור עיקרי לאושר אף שהגידול היומיומי כולל יותר יגיעה מאשר הנאה. הררי מתייחס לכך בצורה שקולה ומעמיקה: “אפשר לראות בזה הוכחה לכך שאושר איננו עודף של רגעים מהנים על פני רגעים לא מהנים. אלא, אושר מבוסס על ראייתם של החיים בכללותם כבעלי משמעות. ישנו מרכיב ערכי חשוב באושר… חיים בעלי משמעות יכולים להיות מאוד מספקים ומאושרים גם אם הם כרוכים בקשיים ובחוסר נוחות. חיים חסרי משמעות יהיו כנראה עול נוראי על האדם גם אם הם עוברים בנוחות מופלגת” (עמ’ 391). זו אבחנה בין הנאה ואושר שנראה שכולנו נזדהה עם האמת שבמשפט זה.י

השוו לאופן שבו הטקסט מתייחס לאושר בהקשר של הצהרת העצמאות האמריקאית: “ומה לגבי ‘אושר’? אף על פי שיש יותר ויותר ביולוגים שמנסים למצוא הגדרה ביולוגית למושג הזה, לעת עתה רוב המחקרים הביולוגים נוטים להתעלם ממנו. זאת מכיוון שאף אחד עוד לא הצליח למצוא הגדרה מוסכמת לאושר, או דרך למדוד אושר בצורה אובייקטיבית… לכן במקום ‘חיים, חירות ורדיפה אחרי האושר’ נאמר ‘חיים ורדיפה אחר ההנאה’.” (עמ’ 118).י

אז פעם יש אמירה אינטואיטיבית הקולעת יפה לתפיסה שלנו של ההבדל בין הנאה ואושר ופעם אין דבר כזה אושר. פעם אושר מקושר בצורה עמוקה לערכים ופעם ראוי להכניס “אושר” למרכאות ואז למחוק את המילה.י

לאחר שהררי כפר בקיום של האושר “מנקודת מבט ביולוגית” הוא מרשה לעצמו לכתוב  פרק שלם עם המילה הזו בכותרת שלה. שם יש, בין היתר, מחקרים ביולוגיים העוסקים בשאלונים על אושר שהובילו לציטוט האינטואיטיבי שהובא כאן שדווקא היה אינטואיטיבי. מעבר לכך, דפי הספר הרי ספוגים בתפיסה שהצייד לקט היה יותר מאושר לפני פיתויי החיטה והקפיטליזם. נניח שהוא הצליח להיות מאושר  בלי לחמניות וללא גישה למקלחות חמות מדי יום, אבל איך הוא לכל הרוחות הצליח לעשות זאת בלי ש”אושר” קיים? י

הקלילות שבה הררי מכניס ומוציא מילים ממרכאות היא חלק ממהות הספר. הספר מעורר מחשבה כפי שתוכנת ווייז מעודדת תפיסה מרחבית. הבדל אחד הוא שתוכנת וויז לא מחליפה במהלך את הנסיעה את המונח “פנה ימינה”. מלבד זאת, תוכנת הוויז לרוב עוזרת לנו להגיע למקום מוגדר במרחב הפיזי בעוד שהררי מנחה אותנו במציאות המדומה שלו – מציאות שנראית כמתקבלת על הדעת אם ורק אם מתבוננים עליה בכל רגע בדיוק מהפרספקטיבה שהררי מכתיב והאווירה שהוא מכתיב.י

 

מיתוס הבריאה של הררי

הספר קיצור תולדות האנושות מתאר לכאורה התרחשות הסטורית. למה לכנות זאת “מיתוס”? אין כאן טענה של ביקורת על הטענות ההיסטוריות עצמן אלא תשומת לב לצבע שבו הן מוצגות. מתברר שקיימות הקבלות לבראשית פרק א’ שקשה להתעלם מהם.י

ספר בראשית: וַיַּצְמַח יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל י

קת”הא: עולמו של הצייד לקט מתואר כאידאה של שפע חומרי ורוחני. יי

ספר בראשית: וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה… י

קת”הא:  החיטה מתוארת כמפתה כמו “סוחר סמים”. י

ספר בראשית: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים י

קת”הא: אחרי המהפכה החקלאית – הדלת נטרקה.  י

במיתולוגיה של קת”הא החטא הקדמון המודגש אינו ההתפתות אחר החיטה. האדם מתואר כבלתי מודע לתהליך. החטא הקדמון המודגש הוא אחר – רצח מינים שונים של בעלי חיים שונים וגם ספיאנס אחרים. במקום סיפור על מה נברא בכל יום, מסופר מה הושמד בכל תקופה.י

אבל האשמה של החטא לא נופלת על הצייד לקט. להיפך, מתוארת בספר דווקא חוויה מלאת חיות נהדרת של “ציד ממוטות מוצלח:” שאין יותר “בעולם הבורגני”. חווית הציד עצמה מתוארת כביטוי של “גן עדן קדמוני”. כך, עצם החטא של השמדה של יונקים גדולים מתוארת בצורה חיובית וססגונית ומלאת עבודה קבוצתית אינטמית – אך התוצאות של הכחדת המינים אמורות לגרום לאדם המודרני לחוש אשמה. י

נוצרת תחושה כללית שהאדם המודרני – הבורגני – אינו חי את גן העדן של חיים טבעיים, מלאים, הרמוניים, אינטימיים ומלאי שפע כמו הצייד לקט. הצייד לקט אינו אשם בכך שסולק מגן העדן אך ראוי שהאדם המודרני יחוש רגשות אשם על כך שהוא לא שם.  י

י

 

 

אהבת החירות של תושבי נומאנטיה

הררי מתאר בצורה דרמטית את המרד של עיר קטנה בשם “נומאנטיה” כנגד שליטי העולם הרומיים: “לרשות תושבי נומאנטיה לא עמד דבר זולת אהבת החירות שלהם ופני השטח ההרריים שבסביבה…” (עמ’ 192). יש דבר שמשמעותי יותר מלהנציח “אהבת החירות” של עמים קטנים שהובסו – לעגן את החירות כערך. הדבר שנעשה הכרזת העצמאות של ארה”ב.י

כך הררי על המסמך: “אבל חירות? אין בשפה הביולוגית מילה כזו“(עמ’ 117). במהלך השיח הררי מחליף את המילה “חירות” במילה “חופש” ואז שם אותה במרכאות כי אין לה משמעות “מנקודת מבט ביולוגית”כמובן נקודת המבט הביולוגית בלתי רלוונטית בהקשר זה. האם הררי חושב שאפשר לתאר ערכים של אומה בעת ייסודה על בסיס “נקודת מבט ביולוגית“? אך הספר סוחף מכדי לאפשר לקורא מחשבה רפלקטיבית כגון זו. י

דרך היחידה להטיח ביקורת מוסרית, למשל על מורשת העבדות בארה”ב, היא בשם ערכים המוצהרים. זה הדבר שמרטין לותר קינג עשה. הוא תיאר את ארה”ב כ”מדינה שלי” והשתמש בכוח האדיר של ערכים המוצהרים ככוח המניע לשינוי החברה שלו לחברה טובה וצודקת יותר. מה הררי באמת מנסה להשיג בביטול הערכים המוצהרים? האם הוא באמת מאמין, כפי שהוא כותב, שאין משמעות לאמירה “שאין חופש במדינה רודנית” (עמ’ 117). אילו רק הספר “קיצור תולדות האנושות” היה נמכר בנומאנטיה… חבל שהרומים לפחות לא זרקו עלונים שמסבירים להם שהדבר שלשמו הם נלחמים עד מוות כלל אינו קיים (מנקודת מבט ביולוגית).י

המהות איננה ביקורת על הררי. זוהי קריאה לקוראים להתעורר. הספר סוחף ו”פרובוקטיבי” כל כך שרק האווירה שלו נתפסת ולא התוכן. חברים – התוכן גם חשוב. ראו את הספר כאתגר בכקריאה ביקורתית. לנסות לראות את התוכן עצמו גם בסופה העזה של אווירה הסוחפת – כי היא באמת סוחפת.י

 

 

 

סיליקון דוחה פלדה

השלום שיש בין ארה”ב וקנדה הוא מסוג כזה שבעבר לא היה ניתן להעלות על הדעת בין שתי מדינות שכנות כפי שהררי כותב: “אין אף דוגמא בהיסטוריה הקדם-מודרנית לזוג מדינות שכנות שלא היה אפשר לדמיין מצב מלחמה ביניהן… רוב ההיסטוריה מלכים וממלכות יכלו להעשיר את עצמם על ידי ביזה או סיפוח של שטחי היריב… היום רוב העושר בעולם מורכב מהון אנושי, ידע, ומבנים חברתיים וכלכליים מורכבים כגון בנקים, לכן קשה לכבוש ולשדוד עושר … מה ירוויחו הסינים אם יחליטו לפלוש לקליפורניה, ינחיתו מיליון חיילים על חופיה ויסתערו על עמק הסיליקון? שום דבר” (עמ’ 377). יי 

אם בעבר חיית עם משפחתך במדינה עשירה, משמעות הדבר היא שהיו לכם, למשל, כרמים פוריים. שכניך היו לוטשים עיניים ובשלב זה או אחר היה ברור שהם גם ילטשו חרבות. לא שאלה של “אם” שאלה של “מתי”. בעושר מושתת סיליקון, מתברר, יש סיבה ליותר רוגע עבורך והקהילה שלך. מתברר שעושר מושתת אדמה מושך פלדה ואילו עושר מושתת סיליקון דוחה פלדה.

ומה היה לפני המדינות ולפני הפלדה? דם. הרבה דם. “שורה ארוכה של מחקרים אנתרופולוגיים וארכיאולוגיים מצביעה באופן ברור על כך שבקרב חברות חקלאים פשוטות, שאינן מכירות מסגרות פוליטיות מורכבות יותר מהכפר והשבט, אלימות בין אנשים אחראית לכ- 15 אחוז מכלל מקרי המוות, ובכלל זה לכ- 25 אחוז ממקרי המוות של גברים… מי שריסן בסופו של דבר את אלימותם של בני האדם היו ערכי המדינה, הממלכות האימפריות והמדינות.” (עמ’ 88)י

אז כשאין “מסגרות פוליטיות מורכבות יותר מהכפר והשבט” יש לנו אדמה, מקלות, אבנים ונהרות של דם. כשיש לנו “מבנים חברתיים וכלכליים מורכבים” נוצר מצב בו אין טעם להשתמש בפלדה כדי לכבוש את הסיליקון המייצג אווזה המטילה ביצי זהב. י

נראה די ברור ש”מבנים חברתיים וכלכליים מורכבים” זה טוב. לא? אז למה, כשהקורא סוגר את הספר “קיצור תולדות האנושות” הוא מסיים עם התחושה שהמדינה והכלכלה המודרנית מייצגים “מכונה דורסנית”? כי ההתקדמות המוסרית העצומה והשגשוג והשלום שהטקסט עצמו מציג מדוללים כל העת עם אסוציאציות בסגנון “מכונה דורסנית”.י

ולמה הקורא מסיים עם התחושה שהעבר מייצג גן עדן אבוד של “אינטימיות קהילתית” כאשר הטקסט עצמו מזכיר שהעבר של הקדם כלכלה וקדם מדינה היה רווי בדם? כי זרמי הדם מדוללים כל העת עם צמד המילים אפוף הנוסטלגיה “אינטימיות קהילתית”.י

כלומר, הספר אמנם מציג אמת אך דואג לדלל אותה היטב. כמו תוכנית דוקומנטריה עם פסקול בלתי תואם – ודומיננטי לחלוטין המנגן לצלילי דחף אנושי קמאי לרומנטיזציה של העבר.י

.

למגכיאב

בית המשפט ההולנדי

הררי מתאר בצורה יפה איך הולנד ניצחה את ספרד הגדולה הודות לשלטון החוק: “… אתם מגישים תביעה לבתי המשפט בספרד ובהולנד. בספרד בית המשפט משוחד על ידי המלך ופוסק לטובתו. בהולנד בית המשפט עצמאי והוגן ופוסק לטובתכם” (עמ’ 324). הדבר נתן יתרון עצום לחברות הולנדיות בגיוס אשראי. למלווים היה ביטחון במערכת משפט אובייקטיבית שנמצאת ברקע ולא כזו המשרתת אינטרס אישי של סוחר זה או אחר או אפילו של מלך. הררי אף כותב באותו עמוד: “הון בורח ממדינות רודניות הפוגעות בפרט וברכושו למדינות שבהן יש שלטון חוק המגן על הפרט ועל רכושו“. תפיסה קפיטליסטית בסיסית היא שדרושה מערכת בתי משפט עצמאית.יי

הררי גם טוען: “מתפקידה של המערכת הפוליטית להבטיח את האמון של המשקיעים על ידי כך שהיא מחזיקה צבא, משטרה, בתי משפט ובתי כלא.” (עמ’ 331). נחשו מה? כאן הוא אומר את המשפט הזה כתקיפה של המערכת הקפיטליסטית, כאילו זו אומרת אחרת. כאילו קפיטליזם לא מאמין שלא צריך בתי משפט שיגנו על המוסד של רכוש פרטי. י

הדבר אבסורדי במיוחד כיוון שהררי עצמו תוקף את מוסד בית המשפט גם כאנרכיסט (כפי שעולה מהפוסט “קפה טרויאני“)  וגם כמטריאליסט הטוען שאין משמעות לבתי משפט כי לאדם ממילא אין רצון חופשי (עמ’ 239).י

אז הררי המעוניין לבטל את בתי המשפט בגלל שתי סיבות אידאולוגיות שונות, תוקף את הקפיטליזם על זה שהיא “לא מאמינה בבתי משפט” וזאת בעת שהוא עצמו טוען במקום אחר בצורה רהוטה שבתי משפט הוגנים ואובייקטיביים הם הבסיס לקפיטליזם.י

 

 

שמיעה סלקטיבית

הזכות הראשונה שהצהרת העצמאות האמריקאית מצהירה עליה היא שיש לאדם: “הזכות לחיים”.י

הררי משכתב את המשפט כ”משפט אומלל”. במהלך הזה הוא אומר שאין דבר כזה חירות ואין דבר כזה זכויות אדם. בכל זאת, לסתור במפורש את המשפט “יש לאדם זכות לחיים”  באופן ישיר באמירה “אין לאדם זכות לחיים” זה יותר מדי בשלב זה, גם עבור הררי.י

בכל זאת הררי לא מעוניין לקבל שום אמירה הקשורה לזכויות. מה עושים? איך מתייחסים לטענה לזכות לחיים בלי לסתור אותה ישירות ובלי לקבל את התפיסה של “זכות”? פתרון: משנים את משמעות המשפט. הנה השכתוב של הררי להצהרת הזכויות האמריקאית בהקשר של הזכות לחיים: “בין התכונות שיש לבני אדם ולבעלי חיים בהחלט אפשר למנות את התכונה ‘חיים’” (עמ’ 117).יההצהרה אמרה “יש לאדם זכות לחיים” והררי עונה “כן. נכון בהחלט. יש לאדם חיים”.י

אם אי פעם היית דוגמא מושלמת לשמיעה סלקטיבית, הנה היא לפניכם. לקחת את הזכות הבסיסית ביותר שיש לאדם – החיים עצמם, ולא לשמוע את המילה “זכות”. י